פסק-דין בתיק ע"פ 30335/06

1.         לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רומנוב), מיום 4.5.06, בקובלנה פלילית פרטית בק"פ 103/06, לפיו זוכתה המשיבה מעבירה של הוצאת לשון הרע, לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק).

2.         ברקע לקובלנה אירוע מיום 26.11.02, שהתרחש במסדרון בית-משפט השלום בירושלים, שבו נכחו, מצד אחד - המערער (הקובל) ובא-כוחו, עו"ד עטרי, וכן ידידתו של המערער ובאת-כוחו בהליכים האחרים, עו"ד רחל רימון; ומן הצד השני - המשיבה, הוריה ואחותה. לפי הנטען בקובלנה, קראה המשיבה לעבר עו"ד רימון: " תיזהרי ממנו, הוא כבר הרג שתיים, הוא יקבור גם אותך". עוד נטען בקובלנה, כי במעמד זה נכחו במסדרון בית-המשפט אנשים רבים בסמוך לקובל ולעו"ד רימון.

3.         על הרקע לאמירת הדברים עמד בית-משפט קמא בפסק-דינו. המערער היה נשוי בעבר ואב לפעוטה, עת התגורר בארצות-הברית. לדבריו, הוא ואשתו הראשונה היו בהליכי גירושין, בעת שזו שמה קץ לחייה ולחיי בתם המשותפת. בהקשר זה טענה המשיבה בבית-משפט קמא, כי גרסתו של המערער הנה שקרית, ובלשונה: " חקרתי, דרשתי והגעתי לחקר האמת, אשתו ובתו לא עשו את המעשה. עדיף שהוא יספר בדיוק מה קרה שם" (פרוטוקול, עמ' 10, ש' 17-18). למרות דברים אלה, לא הביאה המשיבה, בדיון לפני בית-משפט קמא, כל גרסה לסתור את גרסת המערער באשר לקורותיו.

4.         העבירה לפי סעיף 6 לחוק קובעת כדלהלן: " המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - שנה אחת". לשון הרע הוגדר בסעיף 1 לחוק בין השאר כדבר שפרסומו עלול " לבזות אדם בשל המעשים, ההתנהגות או התכונות המיוחסים לו".

5.         יצוין, כי בכתב הקובלנה ציין המערער בהוראת החיקוק את סעיפים 1 ו-2 לחוק, המתייחסים אך להגדרת המונח "לשון הרע" והמונח "פרסום", ולא יוחסה בו כלל למשיבה העבירה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק.

6.         בהכרעת-דינו החליט בית-משפט קמא לקבל את גרסתו העובדתית של המערער על תוכן הדברים שהושמעו, ולדחות את זו של המשיבה. בית-המשפט קבע, כי אמנם הדברים שהשמיעה המשיבה לעו"ד רימון מהווים לשון הרע, אך זיכה אותה מעבירה לפי סעיף 6 לחוק. בית-משפט קמא הדגיש, כי בכתב הקובלנה שהגיש המערער נעדרו מן המסכת העובדתית המתוארת שני המרכיבים החיוניים להתגבשות העבירה: לא נטען בו כי הדברים שנאמרו על-ידי המשיבה הושמעו "בכוונה לפגוע", ואף לא נאמר כי הדברים הופנו כלפי אנשים נוספים שנכחו במקום.

באשר ליסוד "הכוונה לפגוע" הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, שלא עלה בידי המערער להוכיח, במידת הוודאות הנדרשת, קיומה של כוונה שכזו בעת השמעת הדברים, והוסיף וציין כי רכיב זה - בדבר מניע נפשי מיוחד - לא נטען כלל בעובדות הקובלנה והוזכר לראשונה בסיכומי המערער.

באשר לדרישת החוק, לפיה הפרסום ייעשה " לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע", קבע בית-משפט קמא, כי אמנם בעת השמעת הדברים לעו"ד רימון נכחו במסדרון בית-המשפט אנשים נוספים, אך לא נטען בכתב התובענה, ואף לא הוכח, שהדברים הופנו לאותם אנשים. עוד קבע בית-משפט קמא, כי ממכלול הראיות שהובאו לפניו, אף עולה שאם היו אנשים אשר שמעו את דברי המשיבה " הרי שקרוב לודאי שהם לא הבינו באיזה הקשר הדברים נאמרו, וקרוב לודאי שהם ראו בדברי הנאשמת [המשיבה] עוד ביטוי של סערת רגשות, אשר לא מעטים כמותו באולמות בתי המשפט ובמסדרונותיו".

7.         בערעורו, מלין המערער כנגד קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות של בית-המשפט קמא. לטענתו, הכוונה לפגוע הוכחה ממכלול הנסיבות, ודי היה בכך שהדברים הגיעו לאוזניהם של אנשים נוספים שנכחו במסדרון בית-המשפט.

8.         המשיבה, שלא הייתה מיוצגת בהליכים המשפטיים - לא בהליך בערכאה הדיונית ולא בהליך הערעור לפנינו - מבקשת לדחות את הערעור, וטוענת כי הקובלנה, כמו גם הערעור, הנה חלק ממסכת נמשכת שבה היא נרדפת על-ידי המערער.

9.         לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, סבורים אנו כי דין הערעור להידחות, ולו מן הטעם שלא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא בדבר אי-הוכחת היסוד הנפשי של העבירה, דהיינו - השמעת הדברים " בכוונה לפגוע". 

ההלכה הפסוקה מקדמת דנא מורה, כי בעבירה לפי סעיף 6 לחוק " יש לפרש את הביטוי 'בכוונה לפגוע' או כמשתמע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית אך המסתברת במידת ודאות רבה" (ע"פ 6777/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205, 219. הלכה זו אושרה ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, תק-על 2005(1) 4187).

בכתב קובלנה, בדומה לכתב-אישום, יש לתאר את כל העובדות המהוות את העבירה (סעיפים 70 ו-85 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ונדרש, אפוא, לפרט בו את כל יסודות העבירה - הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי. בענייננו, כאמור, לא צוין בפרק העובדות שבכתב הקובלנה, וממילא לא נטען בו, כי הדברים שהשמיעה המשיבה נאמרו מתוך " כוונה לפגוע", ובפרק הוראות החיקוק אף לא יוחסה למשיבה עבירה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק, אלא אך צוינו בו סעיפים 1 ו-2 לחוק, המגדירים פרסום לשון הרע מהו בלבד. מכל מקום, בית-המשפט שהתרשם מן הראיות, ובכלל זה מעדות המשיבה, הגיע לכלל מסקנה, כי הכוונה לפגוע - שכאמור לא נטענה כלל בכתב הקובלנה - לא הוכחה, ולא מצאנו כערכאת ערעור עילה להתערב בממצאיו ובמסקנותיו.

כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-משפט קמא, לפיה בנסיבותיו של המקרה דנן לא הוכח שדבריה של המשיבה הופנו " לשני בני-אדם או יותר", ובפרט כאשר בכתב הקובלנה צוין שהפנייה הייתה לעו"ד רימון, ולא נטען שהדברים הופנו לאנשים נוספים.

על-יסוד האמור לעיל, החלטנו לדחות את הערעור, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו באלול תשס"ו (19.9.06), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לצדדים.

סגן נשיא                                                 ש ו פ ט                                            ש ו פ ט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: